ויהיו חיי שרה נסמכה מיתת שרה ללידת מלכה. להורות שנתבשרה שרה שפקד השם את מלכה אחותה גם היא ונתן לה בנים. ובתוכם רבקה הצדקת הראויה לבנו. וכל זה להורות שבאתה אל אבותיה בשלום והיו חייה טובים כולם שוין לטובה. שפקד השם אותה בבן צדיק ואף על פי שאברהם קיים מאמר השם והעלהו על אחד ההרים. השם עשה עמו נס ושלח מלאך מן השמים והצילו מחרב רעה. באופן שאם הבנים שמחה. ואחר כך נתבשרה בבשורות בני אחותה וברבקה כלתה. ואחר שהשם השלים כל מאוייה. סמך מיד ויהיו חיי שרה קכ"ז שנה. להורות שהיו כל חייה חיים טובים. וחזר לומר שני חיי שרה להורות על הפרטים. זהו דרך פשט הפרשה לפי הפשט:
ורבותי אמרו שנסמכה מיתתה לעקידה. להורות שעל ידי העקידה פרחה נשמתה ומתה. ויש לנו להודות לדבריהם לפי שכל דבריהם דברי קבלה. ואנחנו הולכים ממששים כעורי קיר לסמוך עצמנו אליה. ואף על פי שיראה לנו דברינו כנים ואמתיים. יש לנו להשליך אמת ארצה לפי שהאמת אתם. ויש לנו להוציא מדבריהם דבר גדול בענייני העולם תמצאהו רמוז בפרשת ויגש. והוא שכל טובות העולם הזה אינן טובות אמתיות בערך טובות העולם הבא. וכן רעות העולם הזה אינן רעות בהחלט בערך רעות עולם הבא. וכן הטובות והרעות אינן טובות ורעות בערך עצמם. ולפעמים הטובות רעות. והרעות טובות. והתורה מליאה מזה ואיני מאריך. ולכן יש לכל אדם כשישיג טובות העולם הזה שלא יראו לו טובות בהחלט. וישים באותו טוב שום גמגום. או חסרון ועלילות מצעדי גבר. בענין שכשיחסר טובו יאמר כל מה דעבדין מן שמיא לטב. ואני כבר ראיתי בחלקי. האפשר שזה הטוב לא היה טוב גמור ושהיה בו חסרון. ועל כן לא יחיל טובו. וכן יש לו לעשות ברעות העה"ז. שיחשב שאין רע שאין בו טוב כמשל הדיוט. וזהו החכם עיניו בראשו לראות הדברים שיוכלו לימשך מראשית הדבר ועד סופו. בענין שכשיבואו לא יהיו חדשים אצלו. ולכן אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. בענין שלא יראה תחלת הדבר בלא סופו. ולא ישפוט הדבר במה שיראה בעיניו. כאומרו הוי חכמים בעיניהם. ולכן אמר טעמו וראו כי טוב ה'. ולא אמר דעו וראו כי טוב ה' אלא טעמו. שצריך האדם לטעום הדבר וללועסו ולהדקו היטב ולטועמו. ולא יבלע הדבר שלם בלא טעם. ואז יראה כי טוב ה' וכל דרכיו משפט. ואם יראה הדברים לכאורה ולא יטעמם. אולי ישפוט בהיפך וזה בטובות העולם וברעותיו כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. כי אותו טוב אינו טוב. וכן הרע בזה הערך. ואז יראה אשרי הגבר יחסה בו. אף על פי שלכאורה נראה שאינו מאושר. וזה הדבר לא יוכל אדם להשיג אותו אלא בהסתכלות נמרץ. מצד התורה ועומק סתריה אשר היא מחכימת פתי ומישרת האדם בדרך ישר לא יכשל בה. לפי שהשם לישראל לאב וליועץ. והוא שופטינו והוא מחוקקינו. וחקק וצייר בה כל הדברים לא יחסר כל בה. ולכן נקראת התורה ברית מלח עולם. לפי שהתורה מעמדת כל הדברים על בוריין וריחן. כריח לבנון בלי סירחון וריח רע. ולכן צותה התורה על כל קרבנך תקריב מלח התורה. בענין שיתן טעם טוב לכל הדברים. וזו שאמר התנא פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. להזהירנו שלא יאכל אדם פת התורה פת חרבה ויבשה. אלא שימלחה ויטעמה כענין המצה. לפי שהיא יבשה בלי מלח אין לברך עליה המוציא. ולכן אמרו בירושלמי וטמיש לה במלחא. וכל זה אי אפשר להשיגו אלא בתורה התמימה. לכן תמצא בהלל הזקן שנאמר בו אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. וכי האחרים לא ראו הגלגלת שצפה אלא הלל. אבל הרצון בו לפי שהלל היה יודע במעלת התורה. ולכן אמר בו אף הוא ראה מה שלא ראו אחרים. לפי שלא ירדו לעומקן של דברים וחושבים שכל דברי העולם מקרה הוא היה להם. אבל הוא חזר הדבר להשגחה גמורה וכל דבריו משפט. ולכן אמר על דאטפת אטפוך. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וללבן ולצרף זה דק ככפור תמצא שרמז בזה. אף הוא ראה גלגולת אחת. כמו שראה אלישע אחר גלגולת אחת על פני הארץ. כמוזכר בסוף קידושין. מאי חזא לישנא דגברא רבא חזא דקא גריר לה דבר אחר. פירוש שגוררת אותה פי חזיר. ואמר פי שהפיק מרגליות לוחכת העפר. נפק וחטא וכו'. ובסבת זה אמר לית דין ולית דיין. אבל הלל הזקן גם הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים כאלישע. משם ראה והבין השגחת השם ואמר על דאטפת אטפוך וכו'. וכל זה לפי שראה והסתכל בעומקן של דברים ופנימיותם ולא בנגלה מהם. וכ"ז מצד התורה. ושם הארכתי בפי' מסכת אבות. ואוי ואבוי כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בפורטוגאל בעונותי:
היוצא לנו מזה כי לשפוט ענייני העולם הזה על נכון צריך רוחב לב ודין אין חקר. ולכן תמצא כי שרה אע"פ שהיתה גברת הנשים. תולדתה היא חלושה ורכת הלבב ובצאתה מרחם אמה נאכל חצי בשרה. ודעתם של נשים קלה ובכאן לא אמרינן חוץ כמו שאמרה ברוריה אשת ר"מ חוץ מברוריה כמוזכר בע"ז. ולכן כשהשם נתן לה ליצחק חשבה בלבה. זה עת לשחוק ואמרה צחוק עשה לי אלהים. לפי שחשבה שזה היה טוב גמור ואין למעלה ממנו. ולכן כשהלך אברהם לשוחטו לשם בעליו. חשבה שאבדה כל הטובות שבעולם ולמה לה חיים. ולכן אמרו שפרחה נשמתה ומתה. אבל אברהם הצדיק היה חכם גדול מוכתר בתורת השם ולא העריך זה הטוב מעת בואו לטוב אבל חקר בחלקי האפשר. וראה שזה הטוב לא היה טוב גמור אבל היה בו חסרון. כי היה חושב ודואג ואומר מה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ויען אברהם ויאמר הנה לשלום מר לי מר. מה אעשה לבני כי לכל העולם יש להם זוג ולבני אין לו זוג. מה אעשה לי ומה אשה אתן לו. אם מבנות כנען או מבנות ישמעאל. ועל זה ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה. באופן שכשאמר לו השם קח נא את בנך את יצחק. שמח ואמר האח כי אין לי בן ואח לבקש לו אשה. ולכן השכים בבקר לקיים מצות יוצרו בלי התפעלות ובלי עצבון. ולפי שראה השם גודל לבבו ושמחתו. בישרו בלידת רבקה להסיר תוגתו. אבל שרה לפי שהיתה אשה. ולא היתה לה גודל הלב כאברהם. כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט לא נשחט פרחה נשמתה ומתה. כמאמרם ז"ל ולכן נסמכה מיתתה לעקידה וזה כפתור ופרח. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהיו חיי שרה מנין ויהיו שהם שלשים ושבעה. כמניין חיי יצחק באותה שעה היו חיי שרה. לרמוז שכל שאר השנים לא היו חייה חיים. ולכן כשראתה שנזדמן בנה לשחיטה. חשבה כי בכאן ספו תמו כל הטובות ותקרב לשחת נפשה. ואולי לטעם זה כתב בכאן מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שכתב במועט שנים. ובמאה כתב שנה. וראוי היה להפך. אבל הרמז בזה כי השנים האחרונים היו נחשבים לה לשנים רבות בסבת יצחק. אבל השנים הראשונים היו נחשבות לה כשנה אחת. והנה לפי זה היה ראוי שיאמר גם כן בעשרים שנים כמו בשבע. לכן נראה הטעם בזה מיוסד על מאמרם ז"ל בסדר קדשים שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהם. שנאמר מסיר שפה מנאמנים וגומר. אבל זקני תורה אינם כן כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה וגומר ע"כ. ולכן בכאן כתב בשנים הראשונים שנה שנה. לפי שכולם אינם חשובין כשנה אחת בערך האחרונים. לפי שזקני תורה כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת עליהן. ויותר עושים בשנה אחד משני הזקנה ממה שעושים בכל השנים הראשונים. והטעם בזה לפי שהם קרובים יותר אל המלך. ולכן תמצא שכתב בשלמה עליו השלום ויהי לעת זקנותו ונשיו הטו את לבבו. כאלו היה בן עשרים לרדוף. ולכן בשרה שהיתה אשה חכמת גברת על כל הנשים. אמר שדבקה נפשה באלהים לעת זקנתה. עד שבשבע שנים האחרונות עשתה בהם יותר מבכל שאר השנים. ולכן כתב במאה שנה ובז' כתיב שנים. ולכן תמצא לפי שהיא גברת על כל הנשים כתב מיתתה בתורה באורך. להזכיר שניה ומקור הפטירה. ואיך עשו לה כבוד במותה. כאילו היתה אם כל חי. וזהו ויהיו חיי שרה ותמת שרה ויבא אברהם לספוד לשרה. ואיך כל בני המקום בטלו ממלאכתן ובאו לגמול לה חסד. ושנקברה במערת המכפלה שהוא מקום מקודש מימות אדם הראשון. וכן שהיתה בקרית ארבע היא חברון המקום הנבחר מכל ארץ ישראל. לפי שמתחילת בריאת העולם נקרא כן על שם ארבע זוגות שעתידים להקבר שם אדם וחוה אברהם ושרה וכו'. וזהו קרית ארבע. וכן היא חברון לפי שהוא מוכן להתחבר הנפשות למעלה. ולכן נקרא חברון. וכל זה בארץ כנען שהיא ארץ קדושה. וזה להורות על מעלת שרה מכל הנשים. ולכן כתיב בה ויהיו חיי שרה וגומר:
שני חיי שרה לומר שכל שניה היו טובים ושוים בטובה. ואף על פי שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות וכו'. ואין להם קיום והויה. אבל בכאן אע"פ שהיו שנותיה מאה ועשרים ושבע שנה היה להם הויה וקיום. וזהו ויהיו חיי שרה. ואחר שסיפר כל אלו המעלות שהיו בה אמר ויבא אברהם לספוד לשרה וכו'. ולא אמר לבכות לשרה ולסופדה. כי לאשה כזאת אין ראוי לבכות עליה. אחר שדבקה נפשה בצרור החיים. אלא לסופדה ולעשות לה כבוד גדול בקבורתה. ולפי שא"א לאדם שלא לבכות על מתו. אמר בסוף ולבכותה. ובכף קטנה. להורות שהבכי ראוי שיהיה מעט מהרבה. וכן סיפר לספוד לשרה בראשונה. להורות על מעלת אברהם שהיה מלך ואין ראוי לו לבכות בעצם ובראשונה. כי גנאי הוא לו. וכן לא היה לו לבכות לשרה בראשונה. לפי שעדיין לא היו לה צרכי קבורה ולא קברה. ואיך יאמר שבא לבכות לשרה וגם קבורה לא היתה לה. לכן מן הראוי הוא להשתדל בכל עוז על קבורתה ועל כבודה ועל הספדה. ואחר שימצא לה קבורה וזהו כבודה ונכנס בכלל ההספד. אחר כן ראוי לעשות לה בכי וזהו ולבכותה. וכן ספר כבוד גדול לה ולנפשה כאומרו ויבא אברהם לספוד לשרה. להורות שמתה בחיי בעלה הצדיק ושזכתה שיקברה אברהם. כי זה כבוד גדול לאשה למות בחיי בעלה. בענין שלא יהיה בה שמץ קטלנית:
ואמר ויקם אברהם מעל פני מתו. להורות לנו שאין לאדם לקום מעל פני מתו. אם לא יהיה לסבת כבודו לבקש לו צרכי קבורה. וזהו תנו לי אחוזת קבר. ואמר מעל פני מתו. ולא אמר מעל מתו. להודיענו מה שאמרו רז"ל ביוסף ויבך עליו וישק לו זו נשיקת פרישה. מכאן שחייב אדם לנשק מתו. ולכן אמר בכאן מעל פני מתו:
גר ותושב אנכי עמכם. התחיל להשפיל עצמו במדתו. לפי שהיה צריך להם. ואמר אף על פי שאני גר. כבר נתישבתי עמכם זמן רב. והריני חשוב כאחד מכם. ולכן תנו לי אחוזת קבר עמכם. אחר שאני מכם. ואקברה מתי מלפני. כי אין ראוי לעכב המת. כאמרם ז"ל במועד קטן ולא של נשים לעולם מפני שקרובות להתנוול. ולפי שהוא השפיל את עצמו. סבב הגבהתו ואמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו. ואמר לאמר לו כדי שיאמר. ויענו בני חת את אברהם. אבל אמר לאמר לו. להורות שרצו להשיב לו כפי דבריו מלה במלה. וכן תשובה ראויה והוגנת לו לפי מעלתו. וזהו לאמר לו. כנגד וידבר אל בני חת שהוא כמו בני האלהים. אמרו שמענו אדוני. כנגד גר ותושב. אמרו נשיא אלהים. אינך גר אלא נשיא. ואינך תושב. אלא אדון ומלך. וזהו אלהים. וכנגד תנו לי אחוזת קבר. אמרו במבחר קברינו קבור את מתך. כלומר אחר שאתה נשיא ומלך. מי יתן לך. כי ממך הכל ומידך נתנו לך. והנשיא נוטל בראש מן המובחר. ולכן במבחר קברינו קבור את מתך. ולא די זה אלא שאיש ממנו את קברו המוכן ועשוי וחצוב לעצמו. לא יכלה ממך. ולפי שבכאן לא דיברו אלא הגדולים והשופטים. כי אין ראוי לכל העם להשיב לכבוד אברהם אלא הם נתנו רשות לגדולים לדבר זה. אמר וישתחוו לעם הארץ. שהוא כלל העם. ולהם ראוי ליתן הכבוד בראשונה. ואחר כך לבני חת שהם הגדולים. וחזר לומר להם שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר ויתן לי וכו':
והנה השאלה בכאן ברורה. למה לא שאל שאלתו בראשונה שיפגעו מעפרון בן צוחר שיתן לו המערה. ועוד מה רצה לומר תנו לי אחוזת קבר עמכם. וכי יעלה על הדעת כמו שכתבו בספרי שיורה שהיה דעתו ליקבר בין טמאים. עד שהם השיבו לו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. ועוד אמר בקצה שדהו כי הוא מיותר. וכן למה אמר ועפרון יושב בתוך בני חת כי ידוע הוא שהוא הגדול. וכן למה חזר לומר לעיני בני עמי נתתיה לך. אחר שאמר השדה נתתי לך. ועוד איך כתב וישתחו אברהם לפני עם הארץ. כי לעפרון היה לו להשתחוות. אחר שהוא אמר השדה נתתי לך והשדה שלו היה. ועוד מה צריך לומר לאמר לו כי די שיאמר ויען עפרון את אברהם. ועוד מה ר"ל וישמע אברהם לעפרון. והנה כל זה מובן בשאלה הראשונה כי הוא היסוד. עד שכתב הקדוש רשב"י כי מכאן נוכל להוציא דבר גדול לענייני העולם. והוא זה כי מי שרצונו וחפצו להשיג דבר מה. אין ראוי לו לגלות דעתו וחפצו בפירוש. אלא יש לו להסתיר הענין ולסבב פני הדבר. באופן שמתוכם יראה שאין דעתו על הדבר ההוא. ואחר כך יגלגל הדבר ויסבבהו קו לקו. בענין שלא ירגישו השומעים הדבר. והנה אברהם בכאן זמן גדול עבר עליו שהיה זה הדבר טמון בלבו של מערת המכפלה משבאו המלאכים אצלו. וכתיב שם ואל הבקר רץ אברהם ואמרו שנכנם אחריו באותה מערה וראה נר דלוק שם והכיר שהיה קבור שם אדם ואשתו. ובזה הראה חכמתו שלא רצה לדבר במערה עד שהוצרך לדבר בענין שלא ירגיש עפרון הדבר. ועכשיו כל כוונתו היתה על זאת המערה ולא להקבר בין טמאים. והוא סבב פני הדבר וכסה דעתו. ואמר להם תנו לי אחוזת קבר עמכם. אני חפץ להקבר ביניכם. ולא להפרד מכם ואפי' במות כמו שלא נפרדתי בחיים והייתי תושב עמכם. והם חשבו שזה היה דעתו. והשיבו לו לפי דבריו במבחר קברינו קבור את מתך אחר שאינך רוצה להבדל ממנו. ולפי שכל ישעו וחפצו היה במערת המכפלה לפי שידע שמששת ימי בראשית היתה מוכנת לו. וזה ידע והבין מצד שם מכפלה שעולה קע"ה כמנין שנותיו של אברהם. כמו שהודיעו למשה מניין חייו בענין הסנה שעולה ק"כ. לכן כשהם אמרו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. שמח מאד לפי שעפרון שם היה כמו שאמר ועפרון יושב בתוך בני חת. בענין שעפרון לא היה ראוי להשיב פניהם ריקם אחר שבגבולו היה הקבר הראוי לו. ואמרו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. ולכן ויקם אברהם בשמחה יישתחו לעם הארץ. ואז התחיל לגלות כוונתו מעט מעט. ואמר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו. והתחיל לההביל להם השאלה ואמר אשר בקצה שדהו. כלומר איני שואל ממנו השדה אלא המערה שהיא בקצה שדהו. באופן שלא יבא לו כל כך נזק. ועוד כמו שכתבו שם כשנכנס עפרון במערה היתה נראית לו חשך ואפלה בתוכה. לפי שאין המטמון נראה אלא לבעליו. ולפי שאמר ויתן לי שנראה במתנה. חזר לומר בכסף מלא יתננה לי. ולא תחשבו שאני רוצה להבדל מכם. אלא בתוככם אני רוצה להקבר. ועפרון כשראה שהדבר היה נוגע בו. לא הניח לבני חת לדבר לפי שעפרון שם היה. וכבר היה נכלל בכלל איש ממנו את קברו. ולא היה יכול להשמיט עצמו. ולכן רצה עפרון לדבר בשביל בני חת ולהודיעו שבשביל כבודם היה רוצה לתת לו המערה. וזהו ויען עפרן את אברהם לפני בני חת לכל באי שער עירו. כלומר בשביל שער עירו ומה אמר לו לא אדוני שמעני השדה נתתי לך. לא תטריח לבני עירי על כך. כי השדה והמערה נתתי לך יותר ממה שאתה שואל. וזה יורה כי יותר חפץ עפרון לצאת (ממנה) [ממה] שהיה רוצה אברהם לקבלה. ואז כשראה אברהם שכל זה היה עושה עפרון בשביל כבוד בני חת. ובשביל ההכרח שהכריחוהו באומרם איש ממנו את קברו לא יכלה ממך. השתחוה לבני חת ולא לעפרון. ואז דיבר אל עפרון ואמר לו אך אם אתה לו שמעני. כלומר כל זה שדברנו עד עכשיו הוא חנופה וקול דברים. אבל אם אתה חפץ לשמוע לי בלא סרסור בני חת. נתתי כסף השדה קח ממני. ואז אמר ויען עפרון את אברהם לאמר לו. כלומר היה הראשון כמדבר עם בני חת ומפני כבודם. אבל עכשיו היה מדבר עם אברהם באמת בבחינת עצמו. וזהו לאמר לו ומה אמר לו. אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא. שבדבריו לפי הנגלה היה אומר שיקח השדה בלא דמים. ובנסתר אמר לו שיבין דבריו ויראה איך שם סכום בשדה. וזהו אדוני שמעני. וזהו וישמע אברהם לעפרון שהבין דבריו כמו כי שומע יוסף. וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר כי זאת היתה כוונתו:
ויקם שדה עפרון וכל גבולו לאברהם למקנה. וזה הקנין היה בכסף כמאמר הכתוב שדות בכסף יקנו. וכן קנאו בשטר. וזהו לאברהם למקנה. כי בכסף אמר ארבע מאות שקל כסף. וזהו ויקם שדה עפרון וגו'. שזה רמז על קיום השטר. ולהורות על קנין השטר חזר לומר לאברהם למקנה בשטר ועדים. וזהו לעיני בני חת. ולהורות שהיו בכאן כל הקנינים שבמשנה שהקרקע נקנית בהם בכסף בשטר ובחזקה. חזר ופירש דין החזקה. ואמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. ובזה ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר. שהיא החזקה שהחזיק בקרקע וחפר שם קבר. בענין שהיו בכאן כל דיני הקנין:
ובמדרש הנעלם אמרו ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו לשרה אשתו לא נאמר. אלא את שרה אשתו. לרבות את חוה. והרמז בזה כי בעבור חטא אדם הראשון ואשתו. אע"פ שנקברו בכאן לא היה להם קיום אמתי. עד שבא אברהם לקיים העולם ולתקן את אשר עוותו אדם וחוה כאומרם בעוברם על מאמר השם שאמר להם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והם חטאו באכילה. ואברהם תקנו באכילה שהאכיל לכל באי עולם והחזירם למוטב. וכמו שחטאו בעץ הדעת טוב ורע. כך אברהם נטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולכן כתב באברהם והשענו תחת העץ. כי מה הוצרך לזה. וכן מה שאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אלא להורות שבעץ כשלו ובעץ נתקנו. ולכן חוה אע"פ שנקברה שם לא קבלה הארץ מצד חטאה. כאלו לא היתה קבורה. עד שבאת שרה ונקברה שם. וזהו ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. את לרבות חוה שעכשיו נקברה ונכנסה למקומה הראוי:
ובמדרש הנעלם רמזו בזאת הפרשה ענין הגוף והנשמה. וענין שוכני עפר וזמן התחייה. ענין הגוף והנשמה. ותמת שרה זו הגוף. בקרית ארבע היא חברון שנתחבר בארבע דברים מחולקים. ויבא אברהם זו הנשמה. לספוד לשרה דכתיב ונפשו עליו תאבל. ותנן כל שבעת הימים הראשונים הנפש הולכת מהבית לקבר ומקבר לבית. וידבר אל בני חת הם שוכני עפר שנתנו חתיתם בארץ חיים. ומה אומר להם. תנו לי אחוזת קבר עמכם לקבור גופי שם. והם מקדימים לו שלום ואומרים לו נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבור את מתך. וחוזרת הנשמה ואומרת שמעוני ופגעו לי בעפרן בן צוחר. הוא השר המכונה על שוכני עפר שנקרא דומה שמכניסן במספר ומוציאן במספר. ונקרא עפרון לפי שממונה על שוכני עפר. ורוצה הנשמה שיכנס גופה במספר שאר מתים. בענין שישוב מספר לזמן תחיית המתים. ואז נותן לה רשות שיכנס הגוף בכלל שאר מתים לזמן התחיה. שהיא רמוזה במספר בני חת שהיא ארבע מאות ושמונה כמנין ח"ת. שאז יתנערו מן העפר ויוציאם השר הרמוז בעפרון במספר לאותו זמן. כמו שהכניסם במספר. וזהו המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. הנאמר על הככבים. והצדיקים נמשלו לככבים. שנאמר ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד. והענין לפי שחסרון הככבים אינם אלא בערך ראותנו. הם מאירים ביום ובלילה. כך הצדיקים בפטירתם אינן חסרים כלום אבל מוספים אור דכתיב תוסף רוחם יגועון. אבל החסרון הוא לנו. כאומרם ז"ל הצדיק אבד לדורו אבד. וזה גם כן רמזוהו במקום אחר דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. והיא סוד גאולתנו ותחיית מתינו האחרונה בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה. וזהו הזאת זאת מנוחתי עדי עד. וכן בזאת יבא אהרן אל הקדש. וכתבו שם כי שני תחיות הם. והאחרונה היא הנרמזת בכאן בבני חת. וקודם זה הזמן יהיה בנין ירושלם וקיבוץ גליות ואחר כך תחיית המתים. ושלשתן בפסוק א'. בונה ירושלם ה' בראשונה. ואח"כ נדחי ישראל יכנס. ואחר כך הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם היא תחיית המתים. דכתיב אני אמית ואחיה וגומר. ועל אותה תחיה האחרונה אמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ואמר בני חת. והם הם סתרי התורה ואין לנו עסק בנסתרות:
